טורים אישיים > עכשיו, כשהספר נגמר >
עכשיו, כשהספר נגמר
דויד גרוסמן
איך אני יודע שסיימתי לכתוב ספר? אם אני שומע איזו אנקדוטה, או פוגש אדם
עם סיפור מיוחד, או נתקל בצירוף מלים לא רגיל, ואני לא חושב מיד – למי
מגיבורי הסיפור הם יתאימו? למי אתן אותם?
וכשאני נוסע מירושלים לכיוון מבשרת, ועל ההר מימין, בסיבוב מוצא, פורחות
עשרות שקדיות בפריחה משגעת, ואני מסתכל בהן וסתם נהנה, ולא חושב
מיד: אולי זה יהיה מר ֶאה, שאורה – אחת הדמויות שבספר – תראה כשהיא
יוצאת להליכת הבוקר שלה? או אולי אילן, בעלה, יראה את השקדיות מהדרך
ויצלצל לספר לה מהמכונית?
הנמענים הראשונים של הדברים הזעירים ביותר, של תחושות שמתנסחות רק
בתוך האדם פנימה, בינו לבינו, הנמענים האלה היו לי לא-פעם בשנים האלה
גיבורי הספר שכתבתי. כעת הם כבר אינם מגיבים אלי כפי שהגיבו במהלך
הכתיבה. אינם נענים לי באותה חיוניות ובאותה תחושה של הדדיות. הם כבר
כאילו עברו לאיזו ערכּאה אחרת, לא שלי. כתיבת הספר תמה.
חייתי אותו במשך כמעט חמש שנים. הוא הפך להיות לי מקום בעל ממשות
וחיוניות, עם שפה משלו, וחוקיות משלו ו'טמפרטורה' משלו. יותר מזה – בתוך
הכאוס וחוסר-הפשר שסביב, הוא היה לי מקום מובן, גם כשלפעמים הכאיב
באופן בלתי נסבל. מקום שבו לא הרגשתי זר: בית.
אני חושב על כך שחלקים כה רבים בחיי מושפעים ממאורעות ומאנשים שאינם
רלוונטיים לי. שהם זרים ומנוכרים לי. שבאופי שלהם, במהותם ובשאיפותיהם
ובמעשיהם, הם סותרים את כל מה שיקר לי ואהוב עלי. פעם אחר פעם נקבע
גורלי בידי אנשים שלוּ היה הדבר בידי, לא היה לי שום מגע איתם.
וכשאני כותב סיפור, כל דבר בו רלוונטי ושייך ומהותי. ואם משהו נראה לי
בתחילה כרעיון מופרך, או כדמות שאין לי מושג מה לה ולי, הרי שאט-אט,
בתהליך הכתיבה, אני תופס עד כמה הרעיון הזה, או הדמות הזאת, הם שלי,
הם אני. ועד כמה הם הדרך שלי לדעת על עצמי ועל אחרים דברים שלא
הייתי מסוגל לגלות אותם בשום דרך אחרת.
את הכתיבה אני חוֹוה כמו תהליך של הסרת עוד ועוד שכבות של קטרקט,
שמונעות ממני לראות נכוחה את הסיפור שאני כותב. אולי הן נוצרו בי מפני
שמעולם לא העזתי להביט למקום התרחשותו של הסיפור הזה בתוכי. או אולי
אני לא די בשל – כאדם או כסופר – להבין את מה שהסיפור אומר לי, לעמוד
מולו. אבל בכל זאת, אני מרגיש אותו שם, במעמקים, במעומעם, והוא קורא
לי, ולפעמים נדמה לי שהוא זקוק לי לפחות כפי שאני זקוק לו, ואני לא יכול
להתכחש לקריאה שלו אלי. ואם אני כותב אותו באופן לא נכון, או לא מדויק, או
אם אני לא חשוף לו באמת – הוא מגיב. אני מרגיש מיד את הצרימה שלו
בתוכי, בתערובת של תגובה נפשית וגופנית, ואז אני יודע שאני עדיין לא שם,
עדיין לא נענה לו כפי שהוא מבקש להיענות.
ופעם בכמה זמן יש לי תחושה שעשיתי את זה נכון. שכתבתי נכון. זה לא קורה
לעתים קרובות, ובוודאי לא כפי שהייתי רוצה. אבל כשזה קורה – וגם אם אני
כותב אז על דבר שמערער אותי, שכמעט מפורר אותי – אני בכל זאת חש גם
ֵמעין ִהתעלוּת, כאילו איכשהו, ברגע האחרון, ורק מפני שאמרתי את המלים
הנכונות, ניצלתי ממשהו שכמעט כיבה אותי.
כתיבת הסיפור הסתיימה. כמעט חמש שנים שבהן כתבתי כל יום, וכל היום.
כעת אני מרגיש כאילו אני 'יוצא לאור' במובן הפשוט והמילולי של הביטוי: יוצא
מחדר שהייתי בו זמן רב, ועומד (וממצמץ) מול האור.
מובן שהייתי גם ב'חוץ' בשנים האלה, ולפעמים מאוד בחוץ. אבל התחושה
העיקרית היתה, שהמקום שבו אני רוצה להימצא באמת הוא בפנים, בסיפור
שלי, שהלך ונפרש לפני לאט, ונחשף לי מיום ליום.
אני אוהב תהליכי כתיבה שנמשכים זמן רב. אני יודע כבר שככל שהסיפור
משמעותי לי יותר, לוקח לי זמן רב יותר להתרגל אליו, להבין אותו, להתמסר
לו. עם הזמן נוצרים ביני לבינו יחסים מורכבים וטעונים. אני משנה אותו, והוא
משנה אותי (כי אם הספר לא הצליח לשנות את הכותב, מה טעם בו?); וככל
שהזמן מתמשך, אני זקוק לו יותר ויותר כדי להבין דברים שקורים לי – גם
מחוץ לתחום הסיפור. ואני אוהב אותו ושונא אותו ומיואש ממנו וניזון ממנו,
ורואה את כל חסרונותיו ומגרעותיו, ואת כל חסרונותי ומגרעותי שנשקפים
בעדו, ובכל זאת אני ָד ֵבק בו, כי הוא אומר לי משהו שכמותו לא אשמע בשום
מקום אחר, ומשום מקור אחר, ובשום ֶהקשר אחר של חיי.
הספר מתרחש ברובו בטבע, בהליכה, במסע רגלי בארץ, ואני לא יכולתי לוותר
על ההזדמנות לעשות את מה שגיבורי ִספרי עושים, והלכתי איתם. הלכתי מן
הנקודה הצפונית ביותר בישראל, בגבול עם לבנון, ועד לביתי במבשרת ציון.
שישה שבועות של בדידות בטבע, של התענגות על השקט והיופי של הטבע
וגם על מפגשים עם מטיילים אחרים. יש משהו נפלא בפגישות אקראי כאלה.
משהו קליל וראשוני כאחד. יושבים ומרתיחים מים, ושותים קפה ומדברים על
דברים שבדרך כלל, בכל ֶהקשר אחר, היה לוקח זמן רב להגיע אליהם.
והארץ יפה, על צלקותיה ועל זיכרונותיה המרים, ואינספור ַגלעדיה ואנדרטאות
הזיכרון שלה. יפה ושופעת, וכל-כך הרבה נחמה יש בה, ברגעים שהיא מניחה
לך לשכוח את הרעות והחולות שדבקו בה, וַבמקומות שבהם היא נוף ומרחבים
ולבבות פתוחים.
התחלתי לכתוב את 'אשה בורחת מבשורה' בחודש מאי 2003, חצי שנה לפני
סיום שירותו הצבאי של בני הבכור, יונתן, וחצי שנה לפני גיוסו של אחיו הצעיר,
אורי. כתבתי על אורה, אשה כבת חמישים, שבנה החייל יוצא למבצע צבאי
רשימת הטורים הקודמים:
נולד אל הים: על היחסים שבין גיבור
למספר
אבירמה גולן
הסיפורים שמאחורי 'סיפורי תל-אביב'
יהודית קציר
לתקן את החמצת האהבה: מ'אקלים
הבית' עד 'זה הילד שלנו'
אלון אלטרס
הצמתים בחיי והספרות הרוסית
רנה ליטוין
הפטיש והסדן: על 'מות הזקן' מאת
א.ב. יהושע
עמוס עוז
אומן הסבך
ארי דה לוקה
מבקרי השירה הלכו לים
מנחם פרי
הספר: התבוננות בתצלום של
אבלארדו מורל
דרור בורשטיין
דולי שבה אל העמדה
ג'ודי טל
הספריות שלי – וידויו של ביבליופיל
דורית אבוש
מראובן פיינשמקר לאנה או – על כוחן
של מלים
אריאל להמן
למה כתבתי את 'דולי סיטי'
אורלי קסטל-בלום
פרלמוטר, אבות, הלית
מנחם פרי
על ההר שבין השיר לכותבו ולקוראיו
מרדכי גלדמן
כאילו ספרות
מנחם פרי
הגסויות של אולגה: על תרגום
הכותרת של 'ימי הנטישה'
מרים שוסטרמן
אני ונסרין ואולגה: הרהורים בעקבות
'ימי הנטישה'
ג'ודי טל
האם אולגה פמיניסטית? אלנה פרנטה
על גיבורת 'ימי הנטישה'
אלון אלטרס
סופר ועורך, או מחרטה במקום מתקן
אברהם ב. יהושע
מה הם עושים שם מול הטקסט?
מנחם פרי
חפש
